<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שביעי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וכשמקדש בלילי החג מקדש כדרכו מיושב. ואע"פ שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, וזה כבר ישב לו, ואע"פ כן עובר לעשייתן הוא, דלשון לישב אין רוצה לומר ישיבה ממש אלא עיכוב, אכילה ושינה וטיול, מלשון שבו לכם פה, ואם כן מקדש כדרכו מיושב, והרמב"ם ז"ל שכתב שבלילי יום טוב הראשון של חג מקדשין מעומד, לפי שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב, לא נראו דבריו. בכל יום טוב מברכין ביום קידושא רבה כדרך שמקדש בשבת, והוא שמברך על הכוס בורא פרי הגפן, והטעם גם כן כדי להפריש בין סעודת יום טוב לסעודת חול, שיקבע סעודתו על היין.
<h2>דף ק.</h2>
מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום, אסיקנא דאינו צריך להפסיק סעודתו ולברך ברכת המזון על מה שאכל, אלא פורס מפה על השלחן ומקדש, ואחר כך גומר סעודתו. ואינו צריך לברך המוציא, דהא לקבעיה הדר, שאלו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של המוציא, והרי אתה מצריכו להפסיק לגמרי כר' יהודה, ואין הלכה כמותו. אלא ודאי שאינו צריך לחזור ולברך המוציא, כן פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל. אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ודעתם לומר דברכת קידוש הוי הפסק כיון דלא איפשר למיכל וקידושי בהדי הדדי. וכדאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], מי דמי, התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, הכא איפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. ומה שאמר הרב זרחיה הלוי ז"ל שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של ברכת המוציא, אינה קושיא, שהרי מצינו נמלך, שעושה ברכת המזון אחת לכמה ברכות, שהרי הוא מברך על כל פרוסה ופרוסה, ועוד דפריסת מפה כסלוק אכילה היא, הילכך שרי המוציא וחוזר לסעודתו.
<h2>דף ק:</h2>
וכתוב בשאלתות דרב אחא גאון זצ"ל וקרובי תכא מקמי דלקדיש לא מקרבינן, מאי טעמא כי היכי דתהוי סעודתא ביקרא דשבתא, והיכא דקריב לא מסלקינן ליה לאחוריה, אלא פורס מפה ומקדש. ותניא ושוין שאין מביאין את השלחן אלא א"כ קדש, ואם הביא פורס מפה ומקדש. ומזה הטעם נהגו לפרוס מפה על הלחם עד לאחר הקדוש בשבתות וימים טובים במקום עקירת השלחן. ופורס מפה בשעת ברכת המזון עד שתעקר השלחן. ובשם רבותינו הצרפתים ז"ל שמעתי טעם אחר במה שאנו פורסים המפה על הלחם בערבי שבתות וימים טובים, מפני שאמרו [ק"ו ע"א], דרב כי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. ואם נראה הלחם בשולחן, מתוך שתאב לאכילה יהא חביב עליו יותר הפת, ויצטרך לקדש עליו. לפיכך מכסין הפת כדי שיראה היין ויתאוה אליו ויקדש עליו שכך מצוה מן המובחר, כמו שאמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו. היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון על הכוס תחלה. ולא ישתה ממנו קודם קידוש, וגם לא יברך ממנו ברכת מזון. ואחר כך מקדש על הכוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד, שאין עושין שתי מצות של תורה כאחד לפי שאין עושין המצות חבילות חבילות. ואם אין לו אלא כוס אחד, יברך ברכת מזון בלא כוס, דקיימא לן ברכה אינה טעונה כוס ויקדש על הכוס.
<h2>דף קא.</h2>
נשים בקידוש היום חייבות דבר תורה, כדאמר רבא [ברכות כ' ע"ב] זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כל מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, איתנהו נמי בזכירה. והילכך אשה מוציאה היא לבעלה, אבל שמגונה הוא. אבל חרש שוטה וקטן לא מפקי אחרים ידי חובתן, כדתנן [ר"ה כ"ט ע"א] זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וכן כתבו הגאונים ז"ל.
אין קידוש אלא במקום סעודה. כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום שקראת לשבת עונג, שם יהיה עונג. ואפילו מגג לבית, או מחצר לבית צריך לחזור ולקדש. אבל אם קידש בזוית זו הרי זה אוכל בזוית אחרת דכל אותו בית מקום סעודה קרינן ליה. וכתבו הגאונים ז"ל דכי אמרינן דמבית לבית או מחצר לחצר צריך לחזור ולקדש, הני מילי היכא דלא חזו דוכתא דקדשי ביה. אבל חזו ליה, לא צריך. ודומיא דשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, כל זמן שרואין אלו את אלו שמצטרפין לברכת המזון. ואמרו בירושלמי [ברכות פ"ז ה"ה] דלאו דוקא בבית אחד אלא אפילו בשתי בתים. ולמה מקדשין בבית הכנסת, והלא צריכין לחזור ולקדש בביתם, אלא מפני האורחים שאוכלים ושותים שם סמוך לבית הכנסת, וממקום קביעותם שומעין הקידוש של בית הכנסת. ולמדנו מכאן שאף על פי שאין המקדש יושב על השלחן ואינו יוצא ידי קידוש, אותן שיושבין וששומעין אותו יוצאין, כיוון שזה מכוון להוציאם, ואע"פ שמקדש בבית אחר, שהרי אלו האורחין אינן אוכלין בבית הכנסת ממש, שהרי אסור לאכול בבית הכנסת, אלא בבית אחר סמוך לבית הכנסת אוכלין, ואעפ"כ יוצאין ידי חובתן כיון שהם מסובין במקום סעודתן. ולא ישתה הוא מן הכוס, שהרי לא יצא הוא ידי חובת קידוש, שאינו במקום סעודתו, אלא ישתה אחד מן המסובין שם, וכן כתב הרב ר' שמואל זצ"ל.
והאידנא, שאין אורחין בבית הכנסת אמרו הגאונים ז"ל דמקדשי ליה משום רפואה דפסיעה גסה, שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי. ומנהג בהרבה מקומות, שהשמש מביא כוס הקידוש לכל אחד ואחד, ונותנין על עיניהם. אבל רבינו האיי גאון ז"ל אמר שאין מקדשין בלא אורחין, כיון דלא נפקי ביה צבורא. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי, לאו דוקא בבית הכנסת, דהוא הדין בקידוש בביתו. עוד כתב הגאון ז"ל, מי שקידש בביתו ובא לו אצל אנשים שיודעים לקדש אינו רשאי לקדש להן, וכתב הרב הנגיד ז"ל דהוא הדין להבדלה ולכל ברכת המצות שאם הם יודעין לברך והוא יצא כבר אינו רשאי לברך להם. אבל ודאי אם לא יצא הוא, או שהם אינם יודעין, מברך להו. כדאמרינן [ר"ה כ"ט ע"א] כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. והוא הדן לכל ברכת הנהנין. אבל במקום מצוה, כגון המוציא של מצוה וקדוש של שבת, אע"פ שיצא מוציא. וכבר הארכתי בענין זה בשער שלישי מהלכות סעודה בג"ה.
<h2>דף קב:</h2>
בכל לילי יום טוב ולילי יום הכפורים אומרין שהחיינו, חוץ מלילי שביעי של פסח, שאין מברכין בו שהחיינו, לפי שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח. אבל בשמיני של סוכות אומרים בו זמן, לפי שהוא רגל בפני עצמו. יש מפרשים שכתבו שאין אומרין זמן בלילי יום טוב שני של ראש השנה, שהוא יום ארוך, כמו שאמרו [ביצה ו' ע"א] לענין ביצה ולענין עירוב שהן קדושה אחת. וכן פוסק בספר המצות. ועוד שאם נאמר בו זמן יבואו להקל בו ולומר שהם שתי קדושות כשאר ימים טובים של גלויות. ויש מפרשים כי בודאי אומרים זמן בליל שני של ראש השנה, לפי שנשתנה יום שני מיום ראשון לענין מת כדין שאר ימים טובים של גלויות. ועוד שאחר שאנו נוהגין בו שני ימים משום מנהג אבותינו שהיו נוהגין אותו היום קודש ומחר קודש כשהיו באין העדים מן המנחה ולמעלה, אם כן כמו שהן היו אומרין זמן בליל שני, שהרי אותו היום עיקר, אף אנו גם כן נאמר אותו, וכן המנהג.
כשמקדשין בלילי חג הסוכות, מברכין תחלה בורא פרי הגפן ואשר קדשנו, ואחר כך מברך לישב בסוכה, ואחר כך מברך שהחיינו. ולמחר ביום אינו מברך שהחיינו, אבל מברך לישב בסוכה. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל, שמי שלא ישב בסוכה בלילה הראשונה מפני הגשמים, למחר צריך לברך זמן לשם סוכה. שזמן שבירך בלילה לא עלה לו כי אם ליום טוב בלבד, כיון שלא קיים בלילה מצות סוכה, אבל כשיושב בסוכה בלילה הראשון ובירך זמן, עלה לו ליום טוב ולסוכה, ואין צריך לברך עליו ביום.
יום טוב שחל להיות באחד בשבת, אומר יקנה"ז. יין, קדוש, נר, הבדלה, זמן. בתחלה מברך בורא פרי הגפן, ואחר כך מקדש, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ואחר כך מברך שהחיינו. הכל על כוס אחד, ואע"פ שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד כמו שאמרנו בשער זה, אין אלו שתי קדושות, שהקידוש וההבדלה בכאן הכל דבר אחד, שמברכין על יציאת שבת והכנסת יום טוב שהוא ענין אחד.
<h2>דף קה.</h2>
אסור לאדם שיטעום כלום משקדש היום עד שיקדש, ואפילו מים לא ישתה. וכן דעת המפרשים ז"ל. אבל הרב ר' משה בן מימון ז"ל מתיר לשתות מים. וכמו שאמרו בגמרא לענין ההבדלה אבל מיא לית לן בה דהא רבנן דבי רב אשי לא קפוד אמיא. ודעת המפרשים ז"ל דדוקא גבי הבדלה לית לן בה, אבל גבי קידוש אסור אפילו מיא. והרמב"ם ז"ל סובר דהוא הדין לקידוש, ולא נראו דבריו. ואם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו. וכתב רב סעדיה ז"ל מי שנאנס ולא קידש בלילי שבתות מקדש ביום השבת, שכבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. ופירוש שמברך תחלה קדושא רבה, ואחר כך מקדש, משום דמצוה בעונתה עדיפא.
וכשמקדש בלילי החג מקדש כדרכו מיושב. ואע"פ שאמרו [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, וזה כבר ישב לו, ואע"פ כן עובר לעשייתן הוא, דלשון לישב אין רוצה לומר ישיבה ממש אלא עיכוב, אכילה ושינה וטיול, מלשון שבו לכם פה, ואם כן מקדש כדרכו מיושב, והרמב"ם ז"ל שכתב שבלילי יום טוב הראשון של חג מקדשין מעומד, לפי שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב, לא נראו דבריו. בכל יום טוב מברכין ביום קידושא רבה כדרך שמקדש בשבת, והוא שמברך על הכוס בורא פרי הגפן, והטעם גם כן כדי להפריש בין סעודת יום טוב לסעודת חול, שיקבע סעודתו על היין.
כשם שמקדשין בלילי שבתות, כך מקדשין בלילי ימים טובים. וזהו נוסח קידוש יום טוב, בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו י"י אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה או את יום חג השבועות הזה, או את יום חג הסוכות הזה, זמן חירותינו או זמן מתן תורתינו או זמן שמחתינו באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת מזכיר של שבת ואומר ותתן לנו י"י אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה וגו' וחותם כדרך שחותם בתפלה מקדש השבת וישראל והזמנים. בראש השנה אומר ותתן לנו י"י אלהינו באהבה את יום מקרא קודש הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך אמת וקיים לנצח, ומבלעדיך וגו' בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. חל להיות בשבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון.
<h2>דף קו.</h2>
כלי שהוא מלא יין שטעמו ממנו, הרי זה פגום, ואין מקדשין עליו. ואפילו הוא כלי גדול, דאמרינן טעמו פגמו. מי שאין לו נר בלילי שבת, אם אין דעתו מיושבת לסעוד בחשך, הרי זה אינו מקדש עד למחר. כדאמר אביי [ק"א ע"א], כי הוינן בי מר הוה מקדש, אמר לן טעימו מידי הכא, דילמא אדעייליתו לביתיכו מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו ולא מתאכל לכו, כלומר, שמא יכבה הנר ולא יתישב דעתכם לסעוד בחשך ואין לכם לקדש. אבל מי שדעתו מיושבת עליו לסעוד בחשך, או שיש לבנה לסעוד לאורה, הרי זה מקדש בלא נר וסועד. שאין הקידוש תלוי בנר אלא בסעודה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל.
וכך הוא הסדר, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית לוג, שהוא ביצה וחצי או יותר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יותר, ולא יסייע בשמאלו, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש. ומנהג פשוט לקרות תחלה פרשת ויכולו. ואחר כך מקדש ושותה מלא לוגמיו שהוא רביעית לוג, ומשקה לכל בני החבורה, ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא. ולכתחלה הוא צריך להשקות כל המסובין, אבל בדיעבד אם לא שתה אלא אחד מהם יצאו כלם ידי חובתן, כדמוכח בעירובין [מ' ע"ב] גבי קידוש היום דיום הכפורים, דפריך וליתיב לינוקא, אלמא דבהכי סגי. נהגו עכשיו במקומות אלו שנוטלין לידים תחילה ואחר כך מקדשין, בלילי שבתות ולילי ימים טובים, חוץ מהפסח שמקדשין ואחר כך נוטלין לידים. ונראה שהטעם בזה מפני שבשאר שבתות וימים טובים בחביבות תליא מילתא, ואם רצה מקדש על הפת, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. אבל בלילי פסחים על כרחו מקדש על היין שצריך הוא ארבעה כוסות, ויהיה הקידוש הפסק בין הנטילה והאכילה. לפיכך מקדש ואחר כך נוטל ידיו.
תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר זכור את יום. ביום מברך בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, והיא הנקראת קדושא רבה בלשון חכמים. ומדרבנן הוא, שתקנו כן לכבוד שבת, לחלק בין שבת לחול, שיקבע סעודתו על היין. וסמכו הדבר מדכתיב את יום. ובלילה מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי יום זה תחלת מקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. וזהו הנקרא קידוש היום. והוא מן התורה, שעיקר הקידוש בלילה הוא. ויש מי שאומר, שמברך אחר הקידוש ברכה אחת מעין שלש על הגפן ועל פרי הגפן וגו' כמו שמפורש למעלה בשער ברכת הפירות. ואין ברכת המזון פוטרת ליין שלפני המזון, כמו שאינה פוטרת לדברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה, שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. וכן כתבו מקצת מן המפרשים ז"ל. ולא נהגו כן.
יכול אדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אע"פ שלא נכנס שבת. וכדרבי חנינא [ברכות כ"ז ע"ב] דצלי של שבת בערב שבת. (ואמר) [ואומר] קידוש על הכוס. וזהו באותו זמן שמוסיפין מחול על הקודש, שהוא מהלך ארבעה מילין עד צאת הכוכבים. וזמן זה אם רוצה להוסיף מקצתו מוסיף, ואם רצה להוסיף כלו מוסיף, אבל קודם לזמן זה יום גמור הוא ואינו בכלל תוספת, ואין מקדשין בו ואין מתפללין בו של שבת, וכן פירש (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל.
<h2>דף קו:</h2>
לא יטול אדם ידיו עד שיקדש. דהכי אסיקנא תכף לנטילת ידים סעודה. ומוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים, כבית הילל במסכת ברכות. ולקידוש אינו צריך נטילה, דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, אלא יקדש תחלה ואחר כך יטול ידיו. ואם שכח ונטל ידיו תחלה הרי זה מקדש, ואינו צריך לחזור וליטול ידיו, שאין הקידוש חשוב היסח ולא הפסק. שהרי אם היה מתאווה לאכול פת יותר מן היין או שלא היה לו יין, הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך עליו המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל, ואין הקידוש מפסיק בין הנטילה והאכילה, וכמו שמפורש בפרק ערבי פסחים מי שיש לו יין ופת, והפת והיין חשובין לו כאחד, יש לו לקדש על היין תחלה.
<h2>דף קז.</h2>
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי שריחו רע, ולאפוקי נמי יין מגולה. ואע"ג דעבריה [במסננת], שאין בה סכנה מעתה, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתיך קרינא ביה ומאוס הוא, ואין מקדשין עליו. וכן על השכר אין מקדשין עליו, אע"פ שרוב יינה של מדינה שכר, והוא חמר מדינה. וכתב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דיין שנתבשל אפילו מעט או שנתן בו מעט דבש או שאור אין מקדשין עליו כיון שאין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפילו טפה אחת בחבית גדולה. והרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב גם כן, כך אנו מורים בכל המערב. ויש מתירין לקדש עליו, ולא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא לאפוקי שריחו רע ומגולה כמו שאמרנו. וכן נראה עיקר מדאמרינן במסכת שקלים [פ"ג] דיוצאין ביין מבושל ידי ארבעה כוסות, אלמא דיין גמור הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו.
<h2>דף קיד.</h2>
סדר ארבעה כוסות שבלילי פסח כשאדם בא מבית הכנסת, צריך להיות מוצא שלחן ערוך ונר דלוק ומקום מוכן להסבה. מוזגין לו כוס ראשון, ומברך בורא פרי הגפן ואשר בחר בנו מכל עם ושהחיינו, ושותה רוב כוסו בהסבת שמאל, וכל אחד ואחד שותה רוב כוסו, ולאחר ששתו כוס ראשון מביאין להם מים ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, לפי שצריך לטבול טבול ראשון, וכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ומביאין להם מיני ירקות, כגון כוסברתא או כרפסא, ומברכין בורא פרי האדמה. ומטבלין בחרוסת ואוכלין כל אחד ואחד כזית, לא פחות. ומברכין בורא פרי האדמה, ואין מברכין אחריו בורא נפשות רבות מפני שעדיין יש לו לאכול מרור ואינו מברך עליו בורא פרי האדמה שכבר יצא בברכה זו בשאר ירקות, לפיכך אינו מברך בורא נפשות רבות לשאר ירקות שעדיין לא גמר אכילתו. ואם בירך בורא נפשות רבות לשאר ירקות, צריך לחזור ולברך בורא פרי האדמה כשיאכל מן המרור.
ומוזגין לו כוס שני. וצריך להיות לפניו בסל שלש מצות ומרור ושני תבשילין. ונהגו העם להשים בסל זרוע וביצה, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח. ופורס אחת משלש מצות, ונותן חציה אחת בין שתי השלימות בתוך הסל, וחציה האחר נותן תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. ועוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה, ואומר הא לחמא עניא וקורא כל ההגדה. ונהגו עכשיו כל העם להגביה הסל ולא השלחן. וכשמגיע למצה זו צריך להגביה המצה בידו, וכן כשמגיע למרור זה, צריך להגביה המרור בידו. וגומר כל ההגדה עד חלמיש למעינו מים. וחותם בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור, כן י"י אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ושם נאכל מן הזבחים ומן הפסחים כשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך י"י אלהינו שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו בא"י גאל ישראל. ואינו מברך עליו בורא פרי הגפן. ושותה כוס זה שהוא כוס שני, וכל אחד ואחד שותה רוב כוסו בהסבת שמאל, ואין מברכין עליו על הגפן ועל פרי הגפן.
ואחר כך נוטל ידיו, ומברך על נטילת ידים שניה, לפי שזה הסח הדעת בשעת קריאת ההגדה. ולוקח מצה שלימה ופרוסה, ומניח הפרוסה בתוך השלימה, ומברך על השלימה המוציא ובוצע ולא יאכל ממנה, ומברך על הפרוסה לאכול מצה, ונוטל מכל אחת ואחת ונותן לכל אחד ואחד כזית ואוכלין בהסבת שמאל. ויש מחליפין ומברכין על הפרוסה המוציא לחם מן הארץ, ועל השלימה על אכילת מצה, וכן דעת הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל. והביא ראיה ממה שאמרו מה דרכו של עני בשאר ימות השנה בפרוסה אף כאן בפרוסה. והרב רבי משה בר מימון ז"ל היה אומר המוציא ועל אכילת מצה שתיהם על הפרוסה, דהואיל ואיתעביד בה מצוה חדא, נעביד בה מצוה אחריתי. ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים. משום שנאמר לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. נמצא השלש מצות שאנו נוהגין העליונה משום כבוד [יום טוב], הפרוסה משום לחם עוני, התחתונה משום לחם משנה.
ואחר כך נוטל מן המרור, ומברך לאכול מרור, וטובל בחרוסת. ולא ישהנו בתוכו שלא יאבד טעם המרור בתוכו. ואוכל ונותן לכל אחד ואחד. ואוכלים בלא היסבה, לפי שהוא זכר לוימררו את חייהם. ומברך לאחריו בורא נפשות רבות. ואחר כך לוקח מן המצה כזית או יותר, וכורך עליה מן המרור, ואוכל בלא ברכה לפי שאינה מצוה אלא זכר למקדש כהלל, שהיה כורכן כאחד, משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ודעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שאף הוא בטבול בחרוסת ובהסבת שמואל, ואחר כך אוכלין ושותין כל צרכן. ואחר שאכלו כל צרכן ממאכל ומשקה וממיני מגדים לוקחין ממצה שמורה שהצפינו תחת המפה ואוכלין כל אחד ואחד כזית. ואינו טועם כלום אחריה, כדי שיהא הפסק סעודתו וישאר בפיו טעם המצה, שהוא זכר לפסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים.
ונוטלין ידיהם בלא ברכה, לפי שנטילה זו אינה מצוה אלא חובה משום סכנת מלח סדומית ואין מברכין על החובה כמו שביארנו בשער נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון, ושותהו בהסבת שמאל ומברך עליו בורא פרי הגפן. ואחר כך מוזגין לו כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל ואומרין יהללוך י"י אלהינו כל מעשיך וגו'. ואינו מברך עליו בורא פרי הגפן, ושותהו בהסבת שמאל. ומברך אחר כך על הגפן ועל פרי הגפן וגו'. ואינו טועם כלום אחר מכן כל הלילה. ואם צמא לשתות, שותה מים ולא יין, וכן כתבו הגאונים ז"ל. והטעם בזה לפי שהיין משכר ומערבב ומפיג טעם המצה. וזהו שאמרו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה, וכל שכן אחר כוס רביעי שלא ישתה יין, כדי שלא ישתכר. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב שאם רצה לשתות אחר כוס רביעי שהרשות בידו. ולא נראו דבריו, והוא כנגד קבלת הגאונים ז"ל. ואם רצה לשתות כוס חמישי, אומר עליו הלל הגדול, והוא מהודו ליי' כי טוב עד על נהרות בבל. וכוס זה אינו חובה כשאר ארבעה כוסות אלא רשות. ויכול אדם לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, ואע"פ שאינו מקום סעודה.
הנה שגזרנו בארבעה כוסות שאינו מברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון ועל כוס של ברכת המזון. ויש אומרין שמברך בורא פרי הגפן על כל אחד ואחד, והוא דעת הרב אלפסי ז"ל, והטעם מפני שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, ובין כל אחד ואחד יש הפסק בקריאת הגדה והלל וכמו שכתוב בהלכות שלו. אבל הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב, שאין מברכין בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון של קידוש, ועל כוס של ברכת המזון כמו שכתבנו. לפי שיש שם גמר אכילה וסילוק דעת, ומשתה וברוכי ברכת מזון בהדי הדדי לא אפשר, לפיכך חשיב הפסק. אבל בשאר הכוסות אין שם סילוק הדעת והפסק, אע"פ שקורא ההגדה או ההלל בנתים אינו חשוב הפסק, מאחר שאין שם סילוק דעת וגמר אכילה, וכן דעת הרב רבינו נ"ר.
ועל הגפן ועל פרי הגפן גזרנו שאין מברך אותו עד לאחר ארבעה כוסות. ויש אומרין שמברך אותו אחר כוס שני ואחר כוס רביעי, והוא גם כן דעת הרב אלפאסי ז"ל כמו שכתוב בהלכות. אבל הרב ר' זרחיה הלוי כתב שאם יש לו יין לשתות בתוך סעודתו אינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן על כוס שני, לפי שלא הסיח דעתו מלשתות. ומאחר שיש לו לברך ברכת המזון, הרי ברכת המזון פוטרת כל מה ששתה קודם הימנה. כי כן כתבו הגאונים ז"ל ששלש ברכות של מזון פוטרות ברכה אחרונה של יין שהיא מעין שלש. ורבינו האיי גאון ז"ל גם כן כתב, לא חזי לנא מאן דמברך על הגפן אלא בתר כולהו כסי, כיון דחד מושב נינהו וליכא נמלך, בברכה לבסוף סגייא, אלו דברי הרב ר' זרחיה הלוי זצ"ל ועיקר.
ומי ששכח ולא אכל כזית מצה באחרונה ובירך ברכת מזון, כיצד יעשה, יברך המוציא ואוכל כזית מן המצה המשומרת, ומברך ברכת המזון בלא כוס, שהרי בכוס אי אפשר, שהרי אמרו בין ראשון לשני ישתה ובין שני לשלישי ישתה ובין שלישי לרביעי לא ישתה. או יברך ברכת מזון על כוס רביעי, וקודם שיברך בורא פרי הגפן יגמור עליו את ההלל. ואין זה שתי קדושות על כוס אחד, שהלל שיר הוא ואינו ברכה וכברכה אחת ארוכה דמיא.
מי שאין לו יין בלילי פסח מקדש על הפת כדרך שמקדש בשבת, כמו שמפורש בשער הזה ועושה כל הסדר המפורש למעלה. מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד, בתחלה מברך על המרור שתי ברכות בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל. וכשגומר ההגדה, מברך על המצה ואוכל, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה. מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום. הרוצה לקדש בלילי הפסח בבית חבירו, מקדש תחלה בביתו ואוכל סעודתו ומברך ברכת המזון, והולך לבית חבירו ומקדש לו וישתה חבירו כוס של קידוש [ו]של הגדה ואוכל מצה וירקות, והוא לא יאכל כלום ולא ישתה שם ולא יברך לו ברכת המזון, אלא מי שאכל הוא יברך. וכסדר הזה עושה בשנים או בשלשה בתים, ויחזור לביתו וגומר את ההלל. ואם רצה להקדים ולקדש בבית חבירו עושה, ולא יטעום כלום, ואחר שיעשה להם כל הסדר הזה חוזר ומקדש בביתו ואוכל.
